איך העסק שלי הפסיק לעבוד בשבילי

הייתי מאמנת כושר ומורה ליוגה ופילאטיס, העסק שלי עבד היטב - היו לי הרבה לקוחות, לו׳׳ז השיעורים שלי היה מלא והרווחתי משכורת יפה נכון לתקופת הזמן ההיא, אבל עשיתי את זה עד שזה הביא אותי לשחיקה ואובדן חדווה מהמקצוע.

השחיקה התבטאה בהרבה אספקטים, למשל, הייתה לי תקווה יום יומית שהשיעורים שיש לי באותו היום יתבטלו (מסיבות שאינן קשורות אליי כמובן, אני אדם עם מוסר עבודה :), הרגשתי משועממת מהתוכן שהעברתי וממערכי השיעור והייתי ממש על אוטומט.

אפשר לתאר את זה כ- ״numbness״ בעשייה שלי, מאין ניתוק רגשי בעת העבודה. וזה היה לי משונה כי מדובר בתחום שנמשכתי אליו בכל ליבי, הבנתי בו, היה לי המון נסיון ורקע עשיר וכל הרגשות העזים והטובים שהיו לי ביחס לתחום פשוט התמסמסו. המתאמנים שלי לא בהכרח חשו בזה, הצלחתי להעמיד פנים ולשים על עצמי חיוך, זה לא שנהייתי מורה גרועה, אבל ביחס לעצמי ולמה שידעתי לתת כשלימדתי מתוך תשוקה (כמה שנים קודם לכן), זה בוודאות היה ניכר. כשאני נזכרת בימים הללו, הכל קצת דהוי ואפרפר (כמו מישהו שצריך לנקות את עדשת המשקף כדי לראות כמו שצריך).

העברתי בימים הללו שיעור על גבי שיעור, כמו מפעל, באופן רפטטיבי ולא מחדש (מבחינת התוכן) והרגשתי כמו תוכי שמדקלם את הטקסט שלו. עבדתי בימים ושעות שלא התאימו לי, הייתי מתאימה את עצמי לרצונות הלקוחות שלי בשכר, בסגנון השיעור וההוראה ובשעות העבודה גם אם זה לא התאים לי, ולו רק כדי להשיג עוד איזה שיעור או לעבוד בסטודיו שמצא חן בעיני.

באופן כללי, אהבתי מאוד את כל המתאמנים ואת האינטראקציות הבינאישיות שהגיעו עם המקצוע אבל הרגשתי לא מאותגרת, חסרת יצירתיות, לא קשובה לרצונותי ולצרכי ובגדול יצא לי החשק מלעבוד.

מלבד השחיקה והשעמום מעצמי, מה שהכי הפריע לי זה שלא הצלחתי להביא לידי ביטוי דרך העסק שבניתי לעצמי, את מה שבאמת רציתי להביא החוצה לעולם - חוש עסקי, חשיבה ופעולה מחוץ לתבניות (בשונה מהשיעורים שלי שלא משנה כמה ניסיתי לגוון או להעשיר את הידע, בסוף היו נורא מובנים ואפילו צפויים עבורי) והתמודדות עם אתגרים מחשבתיים. הייתי מורה טובה, אבל מבפנים הרגשתי לא מסופקת. לא מאותגרת וכל מה שעשיתי ביום יום שלי היה ״ליד״.

הייתה לי תמיד פנטזיה למצוא עבודה שתעזור לי לשלב בין האהבה שלי לעולם התנועה והגוף, לבין המשיכה שלי לעולם העסקי והאסטרטגי, אבל לא באמת ידעתי מה ואיך וזה תמיד היה שם כמו רעיון לא ישים ובלתי מושג.

בשיא השחיקה שלי מהעבודה, החלטתי ללמוד תואר שני במנהל עסקים, דרכו נחשפתי לעולמות השיווק האסטרטגי ונמשכתי אליהם מאוד, הבנתי ששם נמצאת התשוקה שלי והלכתי לחפש עבודה בתחום. עבדתי כמנהלת מותג ומנהלת שיווק מוצר במספר חברות, וסוף סוף הרגשתי שאני מצליחה להביא החוצה את מה שהיה טמון בתוכי ולא הצלחתי להביא לידי ביטוי כמורה ומאמנת.

הסיפור הזה מספק לי שתי תובנות חשובות שאני לוקחת איתי ומעבירה הלאה לכל העצמאיים שאני מלווה כיום:

הראשונה היא שבהתבוננות אחורה, עם הנסיון שיש לי היום (וגם עם התעוזה, שהיא דבר שמגיע לפעמים עם הגיל והשנים) אני מבינה שאם הייתי עושה בזמנו עצירה, מתבוננת על מצבי וזורקת פנימה קצת יצירתיות מחשבתית + אומץ, הייתי יכולה לעשות לעסק הקיים שלי טרנספורמציה, ולהפוך אותו להיות מה שאני באמת רוצה שהוא יהיה - השילוב המושלם בין עבודה עם הגוף לביטוי עסקי ויצירתי שלי. עסק שיקח בחשבון את התשוקות שלי, יבליט את החוזקות שלי ויתמוך באורח החיים שאני מאחלת לעצמי. או במילים אחרות - עסק שישרת אותי ולא אני אותו.

התובנה השניה, היא שגם אם עולם התוכן שאת נמצאת בו מרגיש לך נכון ומתאים עבורך ואת אפילו טובה במה שאת עושה ובעלת כשרון לדבר, כשאת לא עפה על העשייה שלך - על השירות/מוצר שאת נותנת, על איך שנראה היום יום, כשאינך חשה מסופקת - סיכוי

קלוש שתצליחי להקים מזה עסק משגשג שיחזיק בטווח הארוך.